פוסט על חשבון נפש או איך לבקש סליחה מהלב, על כל מה שעוללנו לו ואיך להתלבש בהתאם.
אני נזכרת בו בעיקר בחגים.
אולי כי תמיד הוא היחיד שהגיע מספיק קרוב,
להזכיר לי בית.
"מה העיר הזאת עשתה לך??" צעקת אליי והחזקת לי את הראש מול הפנים שלך, "למה כל כך קשה לך להבין שבאתי את כל הדרך רק כדי לראות אותך? סקס לא קשור לעניין בכלל, את לא מבינה??",
ההבנה הזו חלחלה פתאום, וצער גדול נפל עליי. כמו אגרוף בבטן. מתי הפסקתי ככה להאמין בעצמי? במי שאני ואיך אני משפיעה על אנשים? מה נשאר לי. כמה זמן ייקח לבחור הנכון לבנות אצלי את האמון בחזרה? חשבתי בייאוש.
<<
הכל התחיל מזה שהכלב נדרס. אז החלה ההתדרדרות. אבל הכל היכה בי פתאום כשהבנתי שאני שומעת את האדיטורז, האלבום ההוא שחרשתי עליו לפני שלוש שנים. כשנפרדתי מנ'. הבנתי שההתדרדרות גדולה יותר ואני חוזרת למקומות אפלים, כאלו שלא התגעגעתי בכלל ואפילו די שכחתי מהם. חשבתי שהתחזקתי כל כך הרבה מבפנים, שאין סיכוי שאפגוש בהם יותר.
אתה הוכחת לי שהמקומות האלו יישארו בתוכי תמיד. ותמיד יש סיכוי לחזור אליהם אלא אם אלחם על המקום שהגעתי אליו בכוחות עצמי ובגאווה כה גדולה. אני לא אתן לך. אני חזקה ואצא מזה כמו גדולה. אני שווה יותר ומגיע לי יותר.
אתה יכול להישאר במקומות האפלים האלו לבד. איפשהו מאחורי המוח שלי במקום נעול שאני מקווה לא לפתוח יותר בחיים. אני כבר לא נמצאת שם.
לפעמים, כשאין מילים מלתאר, כשמילים מכשילות אותנו, הבגד עושה זאת בשבילנו.
>>
בשבוע של אאוטפיטים בשחור לבן, להתלבש בהתאם למצב רוח, אני לובשת:
נעליים של Asos, סקיני של Zara, חולצה ותיק מעונות קודמות של H&M, ובלייזר מפריז.
<<
החגים זו תמיד תקופה לא קלה אצלי, במיוחד בשנים האחרונות. יש מין לחץ ומחנק. שינויי מזג אוויר שמבשרים על שינויים אחרים, גם טובים. הכל מעורבב ואמביוולנטי. כיפורים זה חג משמעותי בשבילי. אני צמה, אבל לא מטעמים דתיים. אני עושה ניקוי, פנימי וחיצוני ומקווה להתחיל את השנה החדשה עם דף חלק ונקי. חשבון נפש של יממה, שבו אני גם מחליטה לעצמי החלטות ומציבה מטרות. לשנה החדשה ובכלל. ובעיקר- אני מבקשת סליחה מהלב. הלב, שכל כך הרבה פעמים אני פוגעת בו, יותר מכולם.
"משכתי אותה קרוב יותר אלי וטמנתי את פניי בשערה. מה שהרגשתי אליה היה כמו כישוף. פחדתי מכוחו, אבל לא יכולתי להתנגד לו, ושאבתי ממנו תענוג יותר מבכל דבר אחר בחיי.
"זה כמו קסם", אמרה קאדה, שכאילו קראה את מחשבותי. "זה חזק כל כך עד שאינני יכולה להילחם בזה. האם האהבה תמיד כזאת?". (מתוך "נוגה הירח", הספר השלישי בסיפורי האוטורי מאת ליאן הרן.)
והאהבה היא אכן דבר מדהים, כמו שאומר דיימון אלברן:
"Tender is my heart you know
I'm screwing up my life
Oh Lord I need to find
Someone who can heal my mind
Come on, Come on, Come on
Love's the greatest thing"
הישארו מחוברים לפוסט אופיטימי וצבעוני בשבוע הבא. חורף נעים.
לפוסט הזה יש תגובה אחת
מקסים- הכתיבה, הצילומים, הדוגמנית וההוויה כולה ❤