פוסט על חודש מפחיד ומלא הרהורים על העתיד, הורים וילדים ואיך בורחים מזה עם הבגדים הנכונים.

חזרתי להיות ילדה בת שש,
פתאום.
שילבתי כפות ידיים והתפללתי.
זה הרגיש לי כמו פעם, כשהייתי קטנה.
מזמן לא ביקשתי דבר כזה.
איך פתאום הכל התחלף
והגדולים נעשו ילדים,
ברגע.

 

 

<<

השבוע הבנתי שהבית הוא היכן שהלב נמצא. גם אם הקירות שלו אפורים, אנשים זרים לובשים חלוקים לבנים והוא מפחיד נורא לפעמים.

>>

"..רק רציתי משהו קטן וחם, משהו פשוט שאני אוכל להתחיל איתו.
מערכת יחסים בודדת עם אדם שהוא חדש וטהור, איפה שאני אוכל להיות אני והם להיות הם,
ואלה כל הציפיות.
נוכל לבנות עולם בו יש משהו חוץ ממני, לחשוב עליו ולתמוך בו.
ההקלה להיות מסוגל לתת לעולם מישהו אחר ופשוט לתת לזה להיות שם.
לתת להם לעשות את הסיבוב שלהם, ככה שזה לא מסתכם רק בי."

ג'ף דניאלס, Paper man, 2009.

החודש האחרון היה קשה לעיכול, מלא בהרהורים על העתיד ובכלל מחשבות אקזיסטנציאליות. טלטלות ופגיעה בשגרה, בקיים ובידוע, באהוב והמוכר יכולות להפוך סדרי עולם. הכל משתנה והפרופורציות מקבלות מקום אחר בסקאלה. ההרגשה שאתה עומד על צוק ולאן פניך מועדות, התחושה שהגיע הזמן לשינוי ואולי הזמן לא יחכה לנצח. לא לאף אחד.

<<

"הפסיכולוג שלי אמר לי לחתוך. שאם יש ספק אז אין ספק וצריך לחתוך.." .
תהיתי מתי אנשים התחילו למלא אחרי הוראות שאומרים להם אנשים מוסמכים שמקבלים מהם כסף עבור זה. מתי הפסיקו ללכת אחרי הלב והאינטואיציה והתחילו ללכת אחרי קלישאות ריקות ולהיכנס לתבניות כמו באפליקציה שמתאימה לכולם?
שמחתי שאני לא שם. הייתי גאה שאני מסוגלת להקשיב ללב ולהיות נאמנה לעצמי, בכל מצב ולא משנה מה יקרה לי. נשבעתי שלעולם לא אהפוך לכזו, ולא משנה מה ייפול בדרכי. וכמו בפוסט האהוב עליי, כמובן שהחלטתי לשנות כיוון ולברוח למקום האהוב עליי- החורף ומה שנשאר ממנו כדי לחגוג את הלבוש האהוב עליי.

איך את תמיד שם, בכל מצב.
רצה, שואלת, מבולבלת,
אבל שם.
עוצרת ומתעניינת.
כואבת איתי, מייעצת ומחשלת להמשיך.
האם אי פעם אהיה? חצי מזה?

 

מוקדש להורים שלי, אותם אני אוהבת בכל ליבי. תודה על מה שאתם.

 

תגובות פייסבוק

תגובות

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Latest Stories

Search stories by typing keyword and hit enter to begin searching.